בית המשפט העליון טען כי פלטפורמות אינטרנט כגון מדיה חברתית אינן אחראיות לתכנים ולמעשיהם של המשתמשים, גם אם הדבר גורם להתנהגות פלילית או מוות.
ביום חמישי קבע בית המשפט העליון כי טוויטר לא יכול להיותנשא אחריותעל סיוע וסיוע לפיגוע טרור שהוצא להורג של דאעש, שמירה על חסינותמוענק על ידיסעיף 230.
התביעה המקורית הייתה על ידי משפחתו של נאורס אלאסף, שהיה בין 39 בני אדם שנהרגו במתקפה של דאעש באיסטנבול בינואר 2017. הוגש בקליפורניה, החוק נגד טרור מאפשר לאזרחים אמריקאים לתבוע את אלה ש"מסייעים ומסייעים, על ידי מתן סיוע מהותי ביודעין" לטרור.
ההיגיוןהוא שמאחר שטוויטר ואחרים ידעו שדאעש השתמש בשירותיהם, חברות הטכנולוגיה לא עבדו מספיק קשה כדי להסיר את התוכן מהתצוגה. טוויטר מאמינה שהידיעה שיש טרור אינה דומה לדעת על "חשבונות ספציפיים שסייעו באופן מהותי" במתקפה, שעלולה לפעול ישירות.
סעיף 230 מתייחס לחלק של חוק הגינות התקשורת משנת 1996 שמחסן אתרים או שירותים מפני תוכן שנוצר על ידי המשתמשים בו, בהנחה שנעשה מאמץ "בתום לב" למתן תוכן לא חוקי.
בקיצור, פלטפורמות כמו פייסבוק, יוטיוב וטוויטר לא יכולות להיחשב כמוציאה לאור של תוכן זה אם הוא פורסם שם על ידי מישהו אחר.
בעיה בקיומו של סעיף 230 היא שחלק מהצדדים סבורים שכןמגונן מדישל נותני שירותים. בנוסף, הגדרת החוק רחבה בכוונה, מה שמוביל להאשמות כי נעשה בו שימוש יתר.
חלק מזה הוא ההגדרה של התוכן הפוגעני שיכול להיחשב כניתן להסרה. כשמדובר בתוכן פוליטי, הסרה של תוכן זה יכולה להיחשב כפרשנות פוליטית או, גרוע מכך, צנזורה.
בעוד שסעיף 230 נשאר הסטטוס קוו, התמיכה הדו-מפלגתית הגוברת בשינויים מעידה על כך שזה לא תמיד נכון.
ביטול מלא של סעיף 230 אינו סביר, ושינוי הוא סביר יותר. עם זאת, בעוד שהתמיכה בשינויים עשויה להיות דו-מפלגתית, כל מפלגה רוצה שינויים שונים ולא תואמים.
