סקירה: 'סטיב ג'ובס' תיאור חשמלי של המייסד האניגמטי של אפל

תיאור אנושי, ישר ורגשי של האיש המורכב שייסד את אפל, "סטיב ג'ובס" הוא סרט מספק עמוקות המבוסס על דיאלוג חד וצוות כוכבים.AppleInsiderהייתה הזדמנות לצפות בסרט בניו יורק בשבת, וגם להשתתף בשאלות ותשובות עם הכישרון מאחורי ההפקה.

"סטיב ג'ובס" בתסריט של אהרון סורקין נבחר כמרכז היוקרתי של פסטיבל הסרטים השנתי ה-53 בניו יורק. הוא הופיע בבית עמוס בתיאטרון וולטר ריאד במנהטן, שם חברי העיתונות התייצבו זמן רב מראש כדי לקבל הזדמנות לראות את הסרט לפני הפתיחה ביום שישי.

מייקל פסבנדר, בתפקיד הראשי בתור ג'ובס, נושא את עיקר הסרט, ומציג את מנכ"ל אפל המנוח כאדם "שבור" המתואר בעצמו. כשפאסבנדר בעצם כל הזמן בפריים לאורך הסרט, בסדרה של שיחות אחד על אחד מורכבות עם שאר צוות השחקנים, התסריט המהיר נשען על ההופעה האנרגטית והמצטיינת של פאסבנדר כדי להחיות אותו.

אבל הסרט תלוי במידה רבה גם בקייט ווינסלט בתור ג'ואנה הופמן, חברה בצוות המקינטוש המקורי ובצוות NeXT. הופמן של ווינסלט הוא רקמת חיבור בנרטיב של הסרט, כשהיא מעבירה את ג'ובס משיחה אחת לאחרת, ומתיימרת באופן שגרתי מול צ'יף העקשן והשוחק של אפל.

למרבה המזל, הסרט לא מתמקד רק באיכויות הפחותות של ג'ובס, שכן הוא גם מציג גבר טוב לב אם קשה להגיע אליו ברגעים של מתיקות אמיתית. מערכות היחסים המסובכות שלו עם סטיב ווזניאק (בגילומו של סת' רוגן) ואנדי הרצפלד (בגילומו של מייקל שטולברג) משמשות להצגת רגשות האהבה והשנאה לגבי ג'ובס שרבים מהקרובים אליו חלקו במהלך השנים.

אבל האופי הסותר של ג'ובס מוגדר בצורה הטובה ביותר על ידי הדינמיקה בינו לבין בתו ליסה ברנן-ג'ובס. הסרט מתרחש על פני 14 שנים לפני שלוש השקות מוצר גדולות, הסרט מציג את ג'ובס בשלוש נקודות שונות מאוד בחייו, וחילופי הדברים שלו עם ליסה כששניהם גדלים ומשתנים הם המרכז הרגשי של הסרט.

יש אנרגיה לכל ההפקה שנלכדה לא רק על ידי התסריט והצוות, אלא גם דרך תחושת הכיף והתנסות התוססת של הבמאי דני בויל מאחורי המצלמה. כל זה מתחבר הודות לעריכה הדוקה שגורמת לסרט להתקדם.

"סטיב ג'ובס" לא מסתפק בביוגרפיה טיפוסית מעריסה לקבר, ומשלב בתוכו פלאשבקים, כמה ויזואליים ייחודיים ומבנה בזמן אמת שנותן תחושת דחיפות. הג'ובס של פאסבנדר מתרוצץ מסצנה אחת לאחרת, מקפיץ את האנשים כמו ג'ף דניאלס כמנכ"ל אפל לשעבר, ג'ון סקאלי, בדיונים מהירים שממשיכים לקלף את השכבות המקיפות את האופי המיתולוגי של ג'ובס.

הסרט לא עושה מאמצים גדולים לדייק היסטורית, אבל זה לא באמת העניין.

בשאלות ותשובות בעקבות הסרט, אמר רוגן שהצוות הרגיש שדיוק היסטורי אינו בהכרח הדרך הטובה ביותר לתאר במדויק אדם בסרט דרמטי. ובכל זאת, הוא ושאר צוות השחקנים בילו זמן עם עמיתיהם מהחיים האמיתיים במאמץ להבין טוב יותר את בני האדם שהם גילמו, ואיך הם ראו את ג'ובס.

"רדפנו אחרי האיש ומערכות היחסים שלו עם אנשים אחרים", הסביר בויל. מהבחינה הזו, הסרט מצליח.

חלק מהרגעים אכן מרגישים מאולצים - כולל קווים מהירים המבשרים את יצירת האייפוד והאייפון - אבל קל להבין מדוע סורקין כלל אותם, מה שמשקף את החזון החשיבה קדימה שהיה לג'ובס.

התסריט גם מצחיק, עם מספר רגעים שנונים קורעים מצחוק. רגע אחד בולט הוא פרשנות מטא של סורקין על המבנה הדמיוני והלא מציאותי של הסרט, שבו ג'ובס תוהה בקול מדוע כולם מחליטים להפריע לו רגעים ספורים לפני חשיפת מוצרים חדשים.

חלק מיצירותיו האחרות של סורקין, כמו "חדר החדשות" של HBO, הרגישו לפעמים כאילו היא זחוחה מדי לטובתה, ולעיתים אפילו מתנשאת לכאורה על הקהל והנושא שלה. למרבה המזל, "סטיב ג'ובס" אף פעם לא הולך בדרך הזו. זהו סרט שמכבד את הדמויות שהוא מגלם, וכולם נתקלים בכוונות ברורות, בדרך כלל ניתנות לקשר ומובן.

לאחר ההקרנה, סורקין אמר שהוא מקווה שאנשים שרואים את הסרט לא יסתלקו עם תשובות קונקרטיות על טבעו של ג'ובס והגאונות שלו. התסריטאי אמר שהוא רואה בעיני רוחו שצופי הסרט יתווכחו במגרש החניה על מי צדק והאם מישהו כמו ג'ובס היה יכול להשיג את מה שהוא עשה אילו היה אדם "נחמד יותר".

וכך, למרבה המזל, "סטיב ג'ובס" לא עושה ניסיונות אמיתיים לפתור את החידה הזו במלואה. כי זה לא אמור.

כי ב"סטיב ג'ובס", האיש האיקוני מאחורי המק, למרות כל הגאונות שלו, עדיין היה רק ​​גבר.